קובעים פגישה והוא תמיד מאחר, יוצאים מהבית והוא תמיד מתעכב ואת מתכווצת, כועסת , מתרגזת ומאשימה אותו למה תמיד צריך  את המתח הזה בגללו?!

 

אני מרוכז והיא מתקשרת, אומר לה בנימוס שלא מתאים והיא מדברת. אני מבקש נדבר מאוחר יותר והיא בשלה ממשיכה בדיבורה. לפחות עוד רבע שעה ואני כועס על הספק נמוך בעבודה ומאשים אותה בהפרעה שחוזרת על עצמה.

 

הדרך בה הורגלנו היא האשמת האחר. האשמה מסדרת את הדברים בצורה מאד פשוטה. אנחנו צודקים, הם טועים. הדברים מסודרים ולא מצריכים מאיתנו דבר. הבעייה עם הפתרון הזה שאנחנו מפסידים במספר רבדים: אנחנו פוגעים במערכת היחסים, אנחנו מפספסים את האפשרות לבחון את עצמנו ולקדם את חיינו ובעיקר אנחנו מוותרים על התחושה שיש לנו בחירה. 

 

יש הרבה סיבות למה אנשים מאחריםת, אף אחת מהן לא קשורה לסבל שזה מסב לנו. הכאב נובע מפרשנות לא מיטיבה: "מזלזלים בנו", "לא מתחשבים בנו", "לא רואים אותנו" ועוד. אלה אפשרויות לגיטימיות שמייצרות סבל וכמוהן יש אפשרויות רבות נוספות ומיטיבות: יתכן שהאדם איתו אנו נפגשים לא יודע לנהל את זמנו, אולי יש לו עומס מטורף בעבודה וזה שהוא הצליח למצוא זמן להפגש זו זכות גדולה ויתכנו עוד הסברים רבים ומיטיבים. 

בחירת עמדת הנפגע או הקורבן משרתת אותנו. היא משחררת אותנו מהתמודדות עם דברים שפחות נעימים לנו לעשותם כמו להביע רגשות, לבקש התחשבות, להימנע מלהיפגש ועוד.  לדברים אלה יש מחיר וכשהמחיר גבוה מידי עבורינו אנו משלמים במטבע אחר.  אנחנו מאשימים ובכך קונים שקט ומשלימים בפגיעה עצמית והחלשת הקשר.

כשאנו מוכנים להודות בפני עצמנו שיש בנו רצון להבעה או תנועה אחרת אבל אנו עדיין לא מעזים, נפתחת דלת להתקדמות שמשפיעה על מרחבים רבים בחיים.