כולנו חווינו עלבון במהלך חיינו. רובנו אפילו פלטנו משפט בסגנון: “הוא העליב אותי.”
זה משפט שבא, באופן לא מודע, להקל על החוויה. כי עימות הוא משהו מוכר: במוכר יש תחושת ביטחון ושליטה. כשאנחנו מאשימים, אנחנו מרחיקים את עצמנו מן החוויה הלא נעימה – אל זירה שבה אנחנו “יודעים לשחק”. לפעמים זו זירה כואבת יותר, אבל לפחות היא מוכרת.
אבל מה יקרה אם במקום להאשים נעשה תנועה אחרת:
במקום “הוא העליב אותי” נאמר: “אני חווה עלבון.”
ונשאר בחוויה.
ברגע כזה נפתחת אפשרות חדשה: לברר מה בתוכי נפגע. מה בי רגיש, מה בי מבקש התייחסות, מה בי זקוק לריפוי. ואז העלבון מפסיק להיות “הבעיה שהוא עשה לי”, והופך להיות חלון אל מקום פנימי שמבקש הקשבה.
דווקא בזכות המפגש הלא נעים שיצר את תחושת העלבון, אנחנו יכולים לעשות מהלכים שמרפאים את הפצע – ובכך גם להפחית עלבונות עתידיים (שהם לעתים תוצאה של אותו פצע שנלחץ שוב ושוב). כשאנחנו מרפאים, אנחנו גם מעיזים להיכנס למרחבים ומפגשים שפעם נמנענו מהם מחשש להיעלב.
פחות סבל, יותר הזדמנויות. יותר חופש וקלילות בחיים.
וכשהרגש לא נדחק הצידה אלה נחווה ומקבל מקום, קורה דבר מפתיע: במקום האשמה שמרחיקה, יכולה להופיע הודיה. לא תמיד מייד, ולא תמיד מול האדם עצמו—אבל הודיה על כך שהחיים הראו לי משהו חשוב עליי. לפעמים, אפילו מתאפשרת חברות במקום נזק.
לפי אמונתי, אלוהים טוב ומיטיב הוא שדה של אהבה טהורה. לא ישות שצריך לשמח, ולא כוח שאפשר “להשפיע עליו” במניפולציות—אלא כוח טבע, ממש כמו שדה הכבידה.
כששדה הכבידה פועל על החומר ומושך אותו לכיוון מסוים, שדה האהבה פועל על הנפש ומושך אותה אל החיים הטובים ביותר האפשריים לאותו אדם.
וכשאנחנו מצליחים לחוות ולהשהות—במקום לברוח, להאשים, או לשחרר את התחושות הלא נעימות בדרכים שמנתקות אותנו מעצמנו—אנחנו לומדים להקשיב לחיים. אנחנו מתחילים לזהות את שדה האהבה, ולכוון את חיינו לעבר הכיוון הטוב ביותר האפשרי עבורנו.
אפשר ללמוד לנווט את החיים לכיוון האהבה