כתיבת בוקר אינטואיטיבית משחררת תקיעות כי היא מזיזה שלושה דברים שהתקיעות נשענת עליהם: עומס, סיפור, ופחד. כשזה זז—נפתח מקום לתנועה.

ככה זה עובד בפועל:

• היא משחררת עומס שמקפיא
  תקיעות הרבה פעמים היא “יותר מדי בראש”. הכתיבה מורידה עומס מהמערכת, ואז יש יותר מרחב לבחור פעולה קטנה.

• היא מוציאה מהאוטומט
  כשלא כותבים, אנחנו חוזרים על אותם משפטים פנימיים (“אין לי זמן”, “זה לא יעבוד”). על הדף אפשר לראות את האוטומט—וכשמשהו נראה לעין, הוא פחות מנהל.

• היא מגלה את ה”רגש ששומר על התקיעות”
  מאחורי תקיעות יש לרוב שומר: פחד מכישלון, בושה, צורך בשליטה, כעס לא מעובד, עצב. כשזה עולה למודעות—האנרגיה חוזרת לזרום.

• היא מפרקת “משימה ענקית” לחלקים קטנים
  התקיעות מתחזקת כשמשהו נראה גדול מדי. כתיבה אינטואיטיבית מוציאה את זה לרשימה, ואז אפשר לזהות “מה הצעד הראשון הכי קטן”.

• היא מחזירה קשר לרצון
  הרבה תקיעות היא לא “עצלנות” אלא חוסר חיבור לרצון האמיתי (או ריצוי). הכתיבה עוזרת לשמוע: “מה אני באמת רוצה?” ואז מופיעה מוטיבציה טבעית.

היא יוצרת “תנועה בלי החלטה”
לפעמים לא צריך החלטה גדולה; צריך רק תנועה. עצם הכתיבה היא פעולה עדינה שמתחילה להזיז את הסטטיות.