top of page
< Back

פרשנות שגויה בכניסה למשרד

נועם הגיע למשרד באיחור של עשר דקות. הפקקים היו נוראיים הבוקר, והוא כבר דמיין איך הבוסית שלו, יעל, תרים עליו גבה כשהוא ייכנס. כשהגיע סוף-סוף, הוא סידר במהירות את החולצה שלו, לקח נשימה עמוקה ופתח את דלת חדר הישיבות.
ברגע שדלת החדר נפתחה, הוא נתקל בפרץ של צחוק מתגלגל. כל הנוכחים – יעל, רותי מהשיווק, ואיתי מהפיתוח – ישבו סביב השולחן וצחקו כל כך חזק, שהם בקושי הצליחו לדבר. נועם עצר בכניסה, והלב שלו החל לדפוק במהירות.
"מה הם צוחקים ככה? עליי? על האיחור שלי? אולי הם שמו לב שהחולצה שלי קצת מקומטת, או שאולי יש לי משהו מוזר בפנים? למה הם צוחקים ברגע שנכנסתי?" הוא חשב לעצמו, והרגיש גל של מבוכה ועצבנות.
יעל הסתכלה עליו בין הצחוקים ואמרה, "נועם, תראה איזה תזמון מושלם!"
נועם הרגיש שהלחיים שלו מתחממות. ידעתי שהם מדברים עליי, הוא חשב. "אני מצטער שאיחרתי," אמר בקול מהוסס, "אבל אני לא מבין מה כל כך מצחיק."
יעל ניסתה להשתלט על עצמה ואמרה, "זה לא עליך, אל תדאג."
"בטוח?" שאל נועם, עדיין ספקני.
רותי התערבה ואמרה, "נועם, אנחנו בכלל צוחקים על המצגת של איתי. הוא ניסה להוסיף שקופית מצחיקה עם מם, אבל במקום זה הוא העלה בטעות את התמונה של החתול שלו בתחפושת של דינוזאור!"
ברגע הזה, איתי הסתובב אליו עם הפנים אדומות מהמבוכה, "כן... וזה אפילו לא הדבר הכי גרוע שעשיתי היום."
נועם הסתכל במצגת שהוקרנה על הקיר, ובאמת ראה חתול עם תחפושת ירוקה ומגוחכת של דינוזאור. תוך שנייה, גם הוא התפקע מצחוק.
"אני באמת חשבתי שאתם צוחקים עליי," אמר נועם, מוחה דמעה של צחוק.
"נועם, אנחנו לא כאלה," אמרה יעל, עדיין מחייכת. "אף אחד פה לא צוחק עליך."

פרשנות שגויה בכניסה למשרד

לעיתים קרובות, קל לנו לייחס סיטואציות מביכות לעצמנו ולחשוב שאנחנו מרכז תשומת הלב, כשבפועל אנשים עסוקים בדברים אחרים לגמרי. הפחדים שלנו הם לא תמיד המציאות, ורגע של הבנה יכול להראות לנו כמה מחשבותינו נוטות להגזים.

bottom of page