שש שנים חייתי בטבע, הסתובבתי עם הבית מחובר לאוטו. את הלילה הראשון ניסיתי לישון לבד בפסגת הר איתן. כל כמה רגעים הייתי נדרך, מאיר עם הפנס החוצה ולא רואה מעבר למטר הראשון, יוצא לעשות סיבוב לוודא שהכל בסדר וחוזר חזרה, בלי שום מידע נוסף ובכל זאת קצת יותר רגוע… לזמן מה.
לטבע יש את הקולות, הריחות, המראות והטעמים שלו. בהתחלה זה מפחיד אפילו מפחיד מאד. רעש של עלים מרשרשים, עצים חורקים ורוח שורקת בחושך הם תפאורה של סרט אימה וכנראה שמשם מגיעים חלק מהפחדים. כשלומדים להכיר את הטבע הסיפור המפחיד לאט לאט מתפוגג ןרעש של עלים הוא בסך הכל רעש של עלים.
ההתנסויות של חיינו והסיפור של החברה סביבנו גבשו אצלנו תפיסת עולם ומערך של אמונות שעזרו לנו לנהל את חיינו ובאותו הזמן הרחיקו אותנו מעצמנו.
המסע בקרוואן עבורי היה אמצעי להפגיש אותי עם חלקים שונים בתוכי דרך ההתרחשויות היומיומייות של החיים בטבע. שש שנים שקיבלתי מהם הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין. אחת המתנות היתה התמודדות עם פחד. התגברות על חלקים ממנו ודיאלוג עם חלקים אחרים.